מרי גונטר
כשמיקה הבינה שבסדנת האימהות והבנות ישתתפו אנשים אחרים חוץ משתינו,
צעקתה הרמה "מה?! אני לא מאמינה! חשבתי שנהיה לבד!" שהגיעה ללא כל התראה מוקדמת,
שיבשה למספר שניות את יכולת ההתמצאות שלי בזמן ובמקום. היינו כבר בדרך לנווה שלום,
כשהבנתי שככל הנראה נפל כשל בהסבר שלי שהסדנא שמיועדת לאימהות ובנות (ברבים),
תכלול אימהות ובנות נוספות. מרגע זה מיקה הרימה את המסכה עד לגובה הגבות והצהירה
שהיא לא מתכוונת להוציא הגה מהפה עד מוצ"ש. לא התרגשתי (חוץ מכמה שניות בתחנת הדלק בהן שקלתי לברוח ליער),
ולא ניסיתי לשכנע אותה אחרת גם כשהתיישבנו על מחצלת ענקית ברחבת הדשא של מלון נווה שלום,
יחד עם תשעה זוגות נוספים.
קרן התחילה את שיחת הפתיחה וכבר מהמשפטים הראשונים היה ברור שהיא מכירה אותנו.
כלומר, לא אותי אישית, אלא אותנו – האימהות לבנות בגיל ההתבגרות, היושבות מולה ומחבקות את התינוקות-
הנערות שלהן, שחלקן נצמדות אלינו חזק-חזק, ואחרות תופסות מרחק עם הבעה של "עוד רגע אני עפה מפה" על פניהן.
קרן המשיכה לדבר, כשהיא מצליחה בכישרון השמור לאמנים, לגעת בנושאים המטרידים את האימהות,
ובו בזמן לעניין את הנערות ולדבר אליהן בגובה עיניים. ראיתי שהמסכה של מיקה יורדת בהדרגה מהגבות
אל מתחת לסנטר (תוך שמירה על מרחק בטוח, כמובן).
אחרי שיחת הפתיחה ניגשנו את משימת ההכרות. קרן הסבירה את הכללים, ולאחר שניתן לנו זמן להתכונן,
היא שאלה מי רוצה להתחיל. האצבע המורמת של מיקה הפתיעה אותי אף יותר מהצעקה של הבוקר.
והנה הבת שלי – מתנדבת לדבר ראשונה בפני קבוצה של אנשים זרים לחלוטין, מתנסחת ברהיטות, מחייכת.
אך יותר מזה – היא מדברת עליי. על הייחודיות שבי. על אהבתה כלפיי.
וכך זה המשיך. במשך יומיים שלמים היינו ביחד וגם לחוד. השתתפנו בפעילויות וקשקשנו בהפסקות.
היינו עם הקבוצה, שתפנו, צחקנו, הכרנו חברות חדשות. והיו רגעים רבים שהיינו שם רק אנחנו – מיקה ואני.
עם כל שמחבר בינינו וגם עם כל מה ששונה בנו.
הסדנה של קרן נתנה את המרחב, הזמן והכלים כדי שנוכל לרגע קצר לשים את הכל בצד,
ופשוט להיות שם – האחת עם השניה. ואני הייתי שם כל כולי, הסתכלתי על התינוקת שלי שהופכת לנערה,
שטופה בגלים של קרבה, גאווה ואהבה.
תודה קרן