איך לגרום לה לסדר את חדרה מבלי להסתכן במלחמה גרעינית? חלק א'
7 בבוקר, אני נכנסת להעיר את היפהפיה הנמה שלי. היא כזאת מלאכית כשהיא ישנה: עפעפיה נחים בשלווה אלוהית ומתחתם נרקמים חלומות מתוקים. אני מביטה בה ומתמוגגת, צועדת לעברה כדי לנשוק לה נשיקת בוקר טוב ואז… נתקלת במגפיים שלה (“כמה פעמים בקשתי ממך להכניס את המגפיים למגרה?!”), משהו חד דוקר את כף רגלי, אני לא מצליחה להתייצב ונוחתת!.. ישר על היפהפיה הנמה! וזו מתעוררת בזעקות אימה: “אמאאאא!! מה את עושה?! אח, אני לא מאמינה! שברת לי את הצלעות! יופי! אני לא הולכת לבית ספר היום!”
אני נושמת עמוק ובולעת את המשפט: “אמרתי לך שזה מסוכן להשאיר נעליים מפוזרות בכל החדר”. “סליחה מתוקה, רציתי לתת לך נשיקה ונפלתי. את בסדר? מה תרצי בסנדביץ’ היום?”
“לא יודעת. תעשי לי הפתעה!”
אני ניגשת למטבח (מעניין על מה דרכתי שזה דוקר עדיין) ותוך כדי חיפוש אחר סנדביץ’ מפתיע אני מנסה לרדת לעומקה של התעלומה- ‘תעלומת החדר המבולגן’:
למה החדר שלה כל כך מבולגן? למה זה כל כך מפריע לי? למה לה זה לא מפריע בכלל? איך אפסיק להגיד לה משפטים שאמא שלי אמרה ושנשבעתי שלא אגיד לביתי? האם הבלגן שבחדרה הוא מראה לכאוס שמתחולל בתוכה? או גרוע מכך, לכאוס שמתחולל בתוכי?
אני אורזת את הסנדביץ’ חומוס+מלפפונים חמוצים (על הפתעה יותר צפוייה מזו לא יכולתי לחשוב) ותוהה: למה זה כל כך מסובך? ולמה טמונות עוצמות רגשיות רבות כל-כך בכמה זוגות נעליים שלא הוכנסו למגירה? ואיך לעזאזל אוכל לגרום לה לסדר את החדר מבלי להסתכן בפריצתה של מלחמה גרעינית??? אני מכניסה את הסנדביץ’ לתיק ומבטיחה לעצמי שהיום אקדיש את הבוקר לפענוח ולפתרון ‘תעלומת החדר המבולגן’.
זה אכן מה שעשיתי והרי לפניכן עיקר התובנות והמסקנות שלי:
סקירה תאורטית
הקשר בין מתבגרים, האונה הפרונטלית במוחם והבלגן שבחדרם
כן, כן, זה לא יאמן! אבל אמיתי: מחקרים חדשנייים, שבהם נערכו סקירות מח, מגלים כי אצל המתבגרים, האונה הפרונטלית – האזור האחראי על ארגון, תכנון, מיקוד, התחלה וסיום של פעילות – נמצאת עדיין בשלבי התפתחות ובנייה. ובכך שוב ננעצת האשמה בביולוגיה (כאילו שלא די היה לנו בהורמונים מרושעים הצטרפו לחגיגה גם אונות פרונטליות בלתי מתפקדות). כלומר, זה לא שהיא לא רוצה לסדר את המהפכה שבחדרה, אלא שהיא פשוט לא יכולה לעשות זאת. אז אמא יקרה, בפעם הבאה שתכנסי לחדר של המתבגרת שלך ושוב יתגלה לעינייך מראה מחריד, במקום לנבוח עליה ולהעיר הערות כמו: “זה לא חדר. זה דיר חזירים!” לטפי את ראשה (או ליתר דיוק, את החלק הקדמי של ראשה) ועודדי אותה במשפט כמו: “לא נורא מתוקה, בקרוב האונה הפרונטלית תשלים את התפתחותה ואז הכל יהיה בסדר…”
למה זה בכלל חשוב שהיא תסדר את החדר?
א. כי לסביבה בה אנו נמצאים יש השפעה ניכרת על איך שאנחנו מרגישים ופועלים. סביבה מבולגנת עלולה ליצור אצלנו אי-שקט, עצבנות וחוסר יכולת להתמקד ולהתרכז, ואילו סביבה מסודרת משרה אווירה של שלווה ורוגע ומאפשרת לנו להתרכז ולפעול בצורה נעימה ויעילה יותר – הסדר בחוץ יוצר תחושת סדר פנימית.
ב. בנוסף, אנחנו רוצים לחנך את הילדים שלנו לאחריות וזאת דוגמה מצויינת להמחשת הערך ‘אחריות’. המושג התאורטי יקבל משמעות מעשית. לסדר את החדר פירושו לקחת אחריות על הסביבה בה אני חי. וכבר הוכח שחינוך שמעורבת בו עשייה הוא הנכון והיעיל ביותר.
ג. כי ככה היא תוכל למצוא את העגיל שאבד לה לפני שנה.
ד. כי ככה היא תזכר מה צבע המרצפות שבחדרה.
החדר שלה הוא ממלכתה
דבר נוסף, שעלינו להבין בבואנו לפענח את ‘תעלומת החדר המבולגן’ הוא משמעותו של החדר עבור המתבגרת. בגיל ההתבגרות הצורך בפרטיות הולך ומתעצם. לחדר, על כן, חשיבות יתרה, כיוון שזהו המרחב הפרטי שלה. זהו המקום בו היא מרגישה הכי בבית. שם היא יכולה לבטא את עצמה ואת ואישיותה (ראה פוסט קודם: האם אני באמת מכירה אותה). הפוסטרים שעל הקירות, השידה עמוסת הפיצ’פקעס, המצעים שבחרה למיטתה אומרים: זאת אני!!! זה מה שאני אוהבת! זה שלי!!! היא זקוקה לתחושה של שליטה בטריטוריה הפרטית שלה. ערמות הדפים שמכסים את שולחנה, הבגדים שעל המיטה והנעליים המפוזרות על הריצפה הן מניפסט העצמאות שלה!