בת מיצווש – חלום בלהות!

אני עומדת באולם מלא באנשים זרים הלבושים במיטב מחלצותיהם (מנצנצים וצבעוניים). כולם

נושאים עיניים אל עבר מסך ענק. על גבי המסך מככבת ביתי המתוקה בשלל תמונות מתקופות

שונות בחייה ובכולן היא עוטה את אותו חיוך מלאכותי וחסר הבעה. אני לא מבינה מי צילם את

התמונות הללו ואיפה אני הייתי כשהיא הייתה בת שנה – לבושה בשמלת מלמלה ורודה עם נעלייים

תואמות, בגיל 3 מאכילה קוף בגן החיות בבמבה. (היא בכלל שונאת במבה!) ובגיל 5 מחובקת עם

מישהו שנראה כמו סלב ליום? והתמונות ממשיכות להתחלף וכולם סביבי נראים שמחים ומרוצים.

אני מחפשת מישהו מוכר שיסביר לי מה קורה כאן? ואיפה היא? איפה הבת שלי עכשיו??? ואז

מתוך המסך הענק פורצת דמותה האמיתית. כן, כן, היא קופצת דרך המסך! וכולם מריעים לה וברגע

זה אני מתעוררת כשצעקה נפלטת מפי וכולי מכוסה זעה קרה. “שוב היה לך את הסיוט על הבת

מצווה?” שואל הבעל מתוך שנה. “כן” אני עונה חלושות ומרגיעה את עצמי שזה היה רק חלום

ושהכל יהיה בסדר…

צילום: Shutterstock

אז זהו, השנה גם אני הצטרפתי רשמית למועדון: “אמהות נפגעות בת מיצווש” וזה הרבה פחות

מצחיק כשאת בפנים. בתקופה האחרונה נחשפתי ללא מעט סיפורי בת מצווה. חברות ואמהות

מהשכונה מביטות בי כמו שמביטים באדם הגוסס ממחלה חשוכת מרפא ושנותרו לו חודשים

ספורים לחיות. מבטן מתמלא רחמים כשהן פוגשות אותי. יש אמהות, שעוברות למדרכה ממול,

או כאלה שפתאום מקבלות שיחה שהן ממש חייבות לענות לה ומפטירות לעברי בחיוך מעושה

שנדבר בהזדמנות. אבל יש גם אמהות אחרות. כאלה שלא מפקירות את הקולגות שלהן בשעת צרה.

הן רואות בזה מעין שליחות להפיץ את הבשורה ולייעץ לאמהות אחרות שנמצאות במצב הפרה-

בת מיצווש…

אמא כזאת פגשתי אתמול בגינה. אנחנו מכירות המון שנים, מהתקופה שעוד היינו אמהות טריות

עם ברק בעיניים ושכל טיול לגינה עם בנותינו הבכורות נראה כהרפתקה שטומנת בחובה חוויות

בלתי נשכחות. אז אתמול רצה הגורל ונתקלנו האחת בשנייה ובאופן תמוה הילדים העסיקו את

עצמם במתקנים השונים ונתנו לנו לדבר. “אתם חוגגים בת מצווה השנה, לא?!” התפלאתי שהיא

מעלה נושא כה רגיש ובמין אגביות שכזו. היא המשיכה: “לי לא סיפרו. כמו שהסתירו מאתנו את

זוועות הלידה כך הסתירו את זוועות הבת מצווה. אני ממש כעסתי על החברות שלי אחר כך.

איך לא אמרתן לי? למה לא הכנתן אותי? אז עכשיו אני אספר לך ההההכל! ותקשיבי טוב,

ככה היה בדיוק: דריה (שם בדוי) שלי ידעה בדיוק מה היא רוצה. היא הכינה תיקייה מסודרת לפי

נושאים: מקום, די- ג’יי, אוכל, מוזמנים… בהתחלה מאוד התרשמנו מהרצינות ומהיסודיות שלה.

יום אחד היא הושיבה אותנו לשיחה. בשיחה שהיתה יותר כמו נאום מתמשך, שלא הותיר מקום לי

או לאבא שלה להשחיל מילה, היא שירטטה לפנינו בקווים ברורים איך עומד להראות ארוע

הבת מיצווה שלה. אנחנו שתקנו לכל אורך השיחה, אה סליחה הנאום. לבסוף, כששאלה אם יש

לנו שאלות, היינו המומים מידיי בכדי לענות אז אמרנו ששמענו ושאנחנו צריכים לחשוב על זה.

היא סגרה את התיקייה והוסיפה לסיכום שכדאי שנתחיל לקדם את הפרוייקט כי נותרו רק חמישה

חודשים לתאריך ולאנשים כמונו, שלא ממש מנוסים בהפקות מהסוג הזה, זה לא הרבה זמן בכלל!

בתחילה, חשבנו שהנה זו הזדמנות מצויינת להנחיל לה את הערכים שלנו ושנפצח במסע חינוכי

שלא נראה כדוגמתו. אבל מיום ליום זה נראה פחות ופחות מציאותי ונחישותנו הלכה והתפוגגה אל

מול נחישותה המתעצמת (והתיקייה שהתעבתה). לאחר כמה ימים כשהיא שאלה אם עיינו בתיקייה

ואם כבר קבענו טעימות לקייטרינג הסתכלנו זה על זו והבנו שאנחנו הולכים ל”זרום איתה”.

וכך היה: רוצה מועדון- יהיה מועדון, רוצה שמלה ממעצבת – תהיה, רוצה תסרוקת ואיפור-נזמין,

רוצה בוק- נפיק לך… בסופו של דבר הכל התנהל על פי התכנית שלה, אנחנו היינו רק הממנים

ואנשי הביצוע, הפועלים השחורים.”

צילום: Shutterstock

"נו…." אני שואלת, כי אני מבינה שאנחנו על זמן שאול והילדים עוד מעט ימאסו בתפקיד

המלאכים שלקחו על עצמם ויתחילו לריב, לצרוח, ליפול מהנדנדה או לעשות כל דבר אחר

שהם מצטיינים בו, "ואיך היה בסוף? היא הייתה בשמיים? הרגישה על גג העולם?" "אז זהו שממש

לא!!! וזה מה שאני רוצה להגיד לך ותפיצי לכל מי שאת מכירה: היא לא הפסיקה להתלונן ולבכות

ולא משנה כמה אני ואבא שלה התאמצנו שזה יהיה הכי טוב שאפשר." "למה?" אני שואלת

 "למה היא בכתה?"

"כי זה לא היה מושלם." בתיקייה הכל היה מושלם, אבל במציאות זה היה קצת שונה: היא החליקה

בכניסה, הילדים היו ילדים ולא קהל מעריצים שהריע לה, ואנחנו היינו ההורים שלה ולא הפכנו

במטה קסמים להיות המלך והמלכה הוריה – של הנסיכה הקסומה."

"אז מה את אומרת לי בעצם?" אני שואלת, כמו מישהו שמנסה לחלץ משפט אחרון מפיו

של חכם השוכב על ערש דווי, אבל בדיוק אז נשמעת זעקת בכי של ביתה הפעוטה והיא

רצה אליה ונוטשת אותי מבולבלת ומבועתת, עם מחשבות ותהיות רבות וללא תשובות.

בלילה כשאני שוכבת לישון ומקווה שלא אתעורר מעוד סיוט, אני תוהה מה קרה לנו?

ואיך הבת מצווה, שזה בכלל ארוע בעל משמעות דתית, הפך להיות הפקת ענק נוצצת וחלולה?

ואיך נהיינו יותר אמריקאיים מהאמריקאים? נרדמתי עם מחשבה אחת מטרידה: הקשר הדתי

העיקרי המלווה לבת מצווה הוא, שכאשר בנות ה-12 שלנו צופות בתכנית “sweet sixteen”

ב- MTV הן מודות לאלוקים שנולדו בארץ הקודש ושהן יכולות להקדים את חברותיהן

האמריקאיות ב -4 שנים!

אבל אל ייאוש אמהות יקרות אפשר בהחלט גם אחרת ועל כך בפוסטים הבאים.