בכל פעם שאני מקריאה לזאטוט את ‘איה! אאוץ’! אווה!’ לפני השינה, (מה שקורה לאחרונה לא

מעט), תחושת קיפוח מציפה אותי ואני מתכננת לפנות לרינת פרימו מחברת הספר. אני רוצה

לומר לה שהיא כתבה סיפור ילדים באמת נפלא, אבל מה איתנו האמהות??? אם אנחנו לא נופלות

מהנדנדה ומקבלות מכה בברך זה אומר שלא כואב לנו?! אם אנחנו לא נשרטות ונחבלות זה אומר

שלא קשה לנו?! גם לנו מגיע שיהיו לנו חברים מיוחדים שיתייצבו למשמע קריאותינו בשעות

הקשות ושבמטה קסמים ובמיני לחשים ושיקויים יעזרו לנו להתגבר על הכאב והקושי!

אז במקום לפנות לרינת החלטתי לשכתב את ‘איה! אאוץ'! אווה!’ ולכתוב גירסה מותאמת לאמהות

שבינינו. מוקדש לכן באהבה ממני:

הבלוג_מרכז_14

אוף! נמאסלי! אנילאיכולהיותר!

במקום סודי, לא רחוק מכאן, גרה משפחה מיוחדת.

במשפחה שלושה אחים: אוף, דיכבר ונמאסלי.

לאמא שלהם קוראים אנילאיכולהיותר.

כולם עוסקים באותו מקצוע: הם מעודדים אמהות בשעת משבר.

ותאמינו לי, זאת המשפחה הכי עסוקה שראיתי בחיי (טוב אולי השנייה הכי עסוקה).

ענת מכירה אותם. הם חברים שלה. היא מעולם לא ביקרה אותם בביתם, אבל הם באים לבקר

אותה כמעט כל יום (למען האמת, כמה פעמים ביום). היא רק קוראת להם והם כבר לידה. ממש

חברים מצוינים.

אוף

אוף

אוף הוא האח הכי קטן במשפחה לכן ענת יודעת לקרוא לו במשברים הקלים ביותר: כשדברים

קטנים ומעצבנים משבשים לה את ההתנהלות השוטפת. כשהזאטוט עושה קקי בטיטול חמש דקות

אחרי האמבטיה למשל, או כשהיא חייבת לתקתק ארוחת ערב זריזה כי כבר ממש מאוחר והביצה

נופלת ומתרסקת לה על הרצפה היא מייד קוראת: אוף! (בלב כמובן או מקסימום בלחשוש מתחת

לשפם). אוף, זה עתה למד ללכת, כך שלוקח לו קצת זמן להגיע ולפעמים עד שהוא מגיע ענת

שוכחת למה קראה לו, אבל זה בכל זאת נחמד לדעת שיש מי ששומע אותך ומוכן לעזור…

דיכבר

דיכבר כבר קצת יותר גדול וענת קוראת לו ברגעי משבר גדולים יותר. למשל, כשילד הסנדביץ’

מפיל את כוס המיץ שלו באמצע ארוחת הערב (וזה קורה באופן קבוע ביום שהיתה עוזרת וענת

אפילו התחילה לחשוד שבחומר לניקוי ריצפה יש משהו שמשבש אצלו את הפעילות המוחית בחלק

שאחראי על הקואורדינציה) והמטבח מתמלא ברסיסי זכוכית ובמיץ דביק.

ענת קוראת לדיכבר והוא מגיע תכף ומייד (מאז שקיבל קורקינט חשמלי ליום ההולדת חייה של

ענת ושל אמהות רבות אחרות שודרגו פלאים). כשמשבר מעין זה קורה וענת קוראת לדיכבר,

הילדים חושבים שקרה משהו נורא ומביטים בה במבטים דרוכים ואז הם מתפלאים כשהיא מחייכת

ואומרת: “לא נורא מתוק שלי, לא קרה כלום, תמשיכו לאכול” ומתחילה לנקות. שיטת הריפוי של

דיכבר היא דמיון מודרך. הוא לוחש לענת באוזן: את לא באמת נמצאת כאן עכשיו. את שוכבת על

חוף הים, באיים המלדיבים, שזופה חטובה וזוהרת, קוראת ספר ושותה שיק פירות מרענן והנה

בדיוק מישהו גם התחיל לעשות לך פוט מסאז’. כשענת נסחפת על גלי הדמיון החיוך שלה אמיתי

ולשאריות החביתה הקרה יש טעם  של סלט קלמרי מדהים…

אני לא יכולה

נמאסלי

לאחות הבכורה במשפחה קוראים נמאסלי. ענת קוראת לה כשקורה משבר פתאומי וכואב. למשל,

כשהיא לוקחת יום חופש (אחרי חודשים שכל מה שעשתה זה לקום מוקדם בבוקר להביא ילדים

לגן ולבית ספר, ללכת לעבודה, לחזור מהעבודה, להחזיר ילדים מהגן ומבית הספר, לקחת ילדים

לחוגים, ללכת איתם לגני שעשועים,  לחזור איתם הביתה להכין להם ארוחת ערב, לקלח אותם

ולהשכיב אותם לישון וחוזר חלילה…). אז כשהיא שותה את הקפה הראשון של אותו בוקר מלאה

בתחושה משכרת של חרות ומתחילה לחשוב שהחיים האלה, למרות הכל, ראויים לחיות אותם,

מחייכת למלצרית ומתכננת לפרגן לעצמה קפה נוסף (מה יש מגיע לה!) נשמע צלצול הנייד והמספר

של המתבגרת מופיע על הצג. היא קוראת לנמאסלי לפני שהיא עונה לביתה, כי במקרים כאלה

היא יודעת שתזדקק לתמיכה בזמן אמת. נמאסלי מגיעה חיש מהר ומחזיקה לה את היד. ענת עונה

למתבגרת: “אל תדאגי, אני כבר מגיעה לאסוף אותך”.

נמאסלי מסמנת למלצרית להביא את החשבון ומשלמת (היא ממש נדיבה) ותוך כדי ממשיכה

לאחוז בידה של ענת ולהעביר לה זרמים של אנרגיות חיוביות. עד שענת מגיעה לאסוף את

המתבגרת מבית הספר הגוש בגרון כבר התמוסס לגמרי והיא מצליחה לפוגג את תחושת הכעס

על המתבגרת, שגזלה ממנה את החופש במחי טלפון, ולחבק אותה חיבוק אוהב…

אנילאיכולהיותר

אווה

אבל במשברים הבאמת קשים, מהסוג שגורמים לענת לתהות אם פגעה במישהו בצורה נוראה,

או שהיתה רוצחת שכירה בגלגול הקודם, כי אחרת לא ברור למה זה מגיע לה, היא קוראת

לאנילאיכולהיותר. אנילאיכולהיותר היא אישה מאוד עסוקה. כל היום היא מתרוצצת בין אמהות על

סף קריסה. לכן צריך לקרוא לה כמה פעמים. ענת כבר יודעת את זה ולכן כשמשבר קשה

פוקד אותה היא לא צועקת רק פעם אחת לאנילאיכולהיותר. זה פשוט לא מספיק. היא זועקת:

אנילאיכולהיותר! אנילאיכולהיותר! אנילאיכולההההההההיותר! כמה שצריך. בסוף אנילאיכולהיותר

מגיעה, וקודם כל היא מחבקת את ענת ובוחנת טוב טוב את המצב. היא אף פעם לא אומרת “את

צריכה פרופורציות בחיים” או מבטיחה שמחר הכל יראה לה אחרת. היא לא אומרת לענת להפסיק

לבכות, להפך היא מעודדת אותה להמשיך לשטוף את הכאב בדמעות. אנילאיכולהיותר היא מומחית

למשברים קשים ומשלבת מגוון רחב של שיטות ריפוי: מהילינג ועד מאגיה שחורה. היא לא בוחלת

בשום אמצעי להשגת מטרתה הנעלה, האחת והיחידה: להחזיר לאם הקורסת את הביטחון בעצמה

ולמלא אותה באהבה כדי שתוכל להמשיך בתפקידה. יש לה כדורים הומאופטים נגד עייפות, משחות

נגד ריפיון הרוח, טיפות לאופטימיות ועוד מיני שיקויים, שענת מעדיפה לא לדעת ממה הם מורכבים

וההשפעה שלהם עליה שקולה למעשה נסים. אנילאיכולהיותר לא ממהרת לעזוב, יש לה סבלנות

ולמרות הפניות הרבות שהיא מקבלת מאמהות ברחבי הגלובוס,  היא תמיד נשארת ליד ענת עד

שהיא חוזרת לעצמה. היא לא הולכת גם אחרי שהילדים נרדמו והבעל חזר מהעבודה. רק שהיא

רואה שענת כבר שכחה את קורות אותו יום וכבר מוכנה לקראת צפייה בסדרה האהובה עליה

היא מתרחקת לאט לאט. ואז היא ממשיכה, אולי לאמא אחרת שהתינוק שלה מסרב להרדם ולא

מפסיק לבכות כבר חמש שעות ברציפות.

אבל אוף, דיכבר, נמאסלי ואנילאיכולהיותר הם לא רק חברים של ענת. כולנו מכירות אותם

ויודעות שצריך לקרוא להם כשקשה לנו. אם נתאפק איך הם ידעו שאנחנו צריכות אותם? איך

הם ידעו שכואב לנו ושאנחנו צריכות עזרה? הם תמיד רוצים לבוא. אנחנו רק צריכות לקרוא:

אוף! דיכבר! נמאסלי! אנילאיכולהיותר! והם כאן.