אחר צהריים מוקדמים. אני עומדת מול כיור מלא בכלים, בוהה בעץ היפהפה שענפיו

מלטפים את חלוני ומהרהרת בשינוי שהתחולל לאחרונה בחוויית שטיפת הכלים שלי.

כנראה שלעץ הייתה קפיצת גדילה, אחרת קשה להסביר איך יום בהיר אחד התעוררתי לחלון מטבח ירוק שכזה, כאילו

התגוררתי בכפר גליליולא בלב ליבה של העיר תל אביב. עד לא מזמן נשקף אליי מזה החלון

מטבחו של השכן האלמן מהבניין ממול.

המראה של השכן המבוגר תולה כביסה היה הופך את כל מלאכת שטיפת הכלים שלי לחוויה מלאה

בתחושות רחמים. רחמים עליו, שאיבד את אשתו האהובה וכמובן על עצמי, שאני צריכה להתמודד

עם הררי הכלים ולא עם הררי האלפים. הקצף בכיור הופך לשלג ואני גולשת במהירות במדרון הלבן,

מחייכת חיוך מלא בשיניים לבנות (שבולטות על רקע השיזוף-גוון מוקה שלי) כשבאופק הכל לבן,

כל כך לבן…

הצטרפו לעמוד של אמהות ובנות לקראת בת מצווה בפייסבוק

shutterstock_98918732

photo: shutterstock

אז איפה היינו? כן. עכשיו בזכות העץ הנדיב, שמפריד בינינו, נחסכו ממני הרחמים על השכן ונשארתי

רק עם של עצמי.

רחשם של המים הזורמים מהברז מוביל את המחשבות שלי למחוזות רחוקים ואקזוטיים: איך אני

הולכת לארגן את מערך ההסעות לחוגים היום? ו.. אויש, שוב שכחתי לשלם לוועד כתה וכבר שלחו לי

מייל תזכורת ובטח מה חושבים עלינו…, ומה אכין לארוחת ערב?, כי נמאס כבר מהחביתה/  מקושקשת/ קשה

וסלט ואיך אספיק לכתוב פוסט?

ודי, אני ממש חייבת קפה עכשיו כי אחרת לא אשרוד אפילו עוד דקה אחת נוספת!

לרצף המחשבות מצטרפים צלילים של קול מוכר ואהוב ומלווים אותו כמו מנגינת רקע נעימה ואז לפתע

הטון הופך צורמני משהו:

“סבבה, אז קבענו אמא! אמא? אמאאאא? תגידי מה עובר עלייך את בסדר????”

“אני לגמרי. למה?”

“כי אני עומדת פה כבר כמה דקות ומדברת איתך ונראית כאילו את מקשיבה לי ופתאום נעלמת.

שמעת על מה דיברתי בכלל?”

“ברור!”

“אז סגור? שלישי מתאים לך, נכון?”

“שלישי… נראה לי בסדר.. תזכירי לי מה בדיוק קבענו?”

“אמא זה פשוט לא יאמן. את לא הקשבת למלה ממה שאמרתי לך נכון? אני מדברת איתך  ואת מהנהנת,

ומחיכת ואין לך מושג על מה בכלל! ואחר כך את עוד טוענת שאנחנו לא מדברות מספיק…

עכשיו זה סגור. את הסכמת ואנחנו קבענו בשלישי!”

אוף, שוב זה קרה לי! הבטחתי לעצמי שאני לא עושה את זה יותר (מעמידה פני מקשיבה כשהמחשבות

שלי נמצאות במקום אחר).

אחרי שגם הקטן בילדיי עלה על טריק ‘המבט אמפתי-מקשיב’ שלי והכשיל אותי בבוחן פתע הבטחתי

לעצמי שלא עוד. אז למה לעזאזל אני לא מצליחה ונופלת לאותה מלכודת שוב ושוב?

מה הבעיה פשוט להגיד להם את האמת: שאני לא פנוייה להקשיב כרגע? ולמה בעצם קשה לי להקשיב להם?

כדי להרגיש פחות אשמה ולמצוא נחמה בצרת הרבים חפשתי וליקטתי כמה סיבות והנה הן מובאות פה לפניכן:(תרגישו חופשי לסמן וי ליד המתאימות ולהוסיף משלכן כמובן)

1. אנחנו עייפות –

shutterstock_79595224

photo: shutterstock

עייפות היא חלק בלתי נפרד מלהיות אמא, בעיקר אם יש בבית תינוקות, קטנטנים או פשוט ילדים

שטרם הפנימו את משמעותו של הלילה.

קפה הפך להיות סם החיים שלך?  את כל הזמן מנסה להזכר במשהו ולא מצליחה להבין במה?

התחושה הכללית שלך היא שאת פועלת על אדי הדלק? כל אלה מעידים על כך שאת סובלת מעייפות ומחוסר בשינה.

יכולת ההקשבה, כמו תפקודים אחרים וחשובים שלנו, נמצאת ביחס הפוך לרמת העייפות.

מסתבר שתנומה קצרה (20-30 דקות) יכולה לחולל פלאים לרמת העירנות והתפקוד שלך

בהמשך היום.

2. כל העולם על כתיפינו –

אטלס 2

כבד לסחוב את כל העולם על זוג כתפיים ענוגות ולא צריך להיות אטלס כדי לדעת זאת.

יש לנו נטייה כזאת, לנשים שבינינו, לקחת אחריות על הכל ולחשוב שבלעדנו  העולם יקרוס.

מתח גובר באזור הצוואר והשכמות זה הסימן שלך להתחיל לשחרר ולהפסיק לנסות

להיות כל הזמן בשליטה. אולי תופתעי לגלות שאפשר להסתדר בלעדייך לפעמים. שווה לנסות!

3. לא צויידנו בשמיעה סטיראופונית –

כלומר כן, אבל זה עובד רק עם מוזיקה שאנחנו אוהבות ולא כששלושה ילדים מדברים אלינו בו זמנית

ומתחרים על הקשב שלנו.

4. לא קל לעקוב –

נכון, הסיפורים הם לא תמיד הכי מרתקים בעולם ולפעמים העלילות הן פתלתלות ומרובות פרטים

ויש, כן יש בגילאים האלה עדיין קושי להבדיל בין העיקר לטפל. החדשות הטובות הן שהיכולת

לספר סיפור משתפרת עם הגיל והחדשות הרעות הן שממש בסמיכות לשיפור מגיעה תקופת הקצרנות.

ואז, הו אז תתגעגעי לשמוע דברים טפלים ופתלתלים.

5. אנחנו מוטרדות –

shutterstock_177270461

photo: shutterstock

והפעם לא מינית.

במהלך היום קורה לי, לא פעם, שאני מוצאת את עצמי במקומות שונים בבית. זכור לי שהייתה סיבה לכך

שהגעתי לאותו מקום. סיבה שנראתה מספיק חשובה לפני 2 שניות, כי אני עדיין מרגישה בגוף

את הנחישות המתלווה לביצועה של משימה, אבל כלום. המח ריק. הסיבה נעלמה. התפוגגה לה לארץ

המחשבות והרעיונות המעולים שהגיתי ואינם עוד.  המוח שלנו במצב של עומס, די בדומה למחשב עם

יותר מידיי חלונות פתוחים, מתחיל להאיט את הקצב שלו ובמקרים של  עומס רב עלול פשוט להתקע.

לחשוב, לחשוב, לחשוב – יותר מידיי זה לא טוב . (זה של פו הדב?)

הנה כמה דרכים מצויינות להרגיע את המחשבות או אם להמשיך את מטאפורת המחשב ממקודם,

צריך מידי פעם לעשות restart.

לסיום, מעבר לזה, שבמקרה הספציפי שבו סופר נענשתי על חוסר ההקשבה שלי

(יום שלישי,  שופינג בקניון!) באמת חשוב שנקשיב לילדים שלנו. למה?

על זה בפירוט בפוסט הקרוב