Screenshot_20180610-143644_2 (1)

כאמא למתבגר בכלל, ולכזה שאינו תולעת ספרים, בפרט, המחזה של נער המחזיק בידיו ספר (באופן וולנטרי) ולא מסך או שלט שמתפעל איזשהו מסך, הוא נדיר למדיי ומעורר רגשות שמחה עזים, שלא לומר תחושת גאווה ורצון עז לטפיחה עצמית על השכם. 

את ספרו הראשון של רועי סלמן, "כמעט שם", קניתי לבני, כחלק ממאמציי בתהליך עידוד הקריאה שלו. הבחירה התבררה כהצלחה גדולה- המתבגר קרא את הספר בעניין ובשקיקה ואף בקש ממני להצטרף אליו בקריאה מקבילה כדי שנוכל לדבר עליו. אני נעניתי בשמחה והחיבור שלו לספר הובן עד מהרה. 

מתוקף היותו של רועי חבר בעולם הוירטואלי נחשפתי לעובדה המשמחת שהוא עומל על כתיבת ספרו השני. אמנון, בני, ממש ציפה לצאתו של הספר ובזכות פייסבוק יכולנו לעקוב מקרוב אחרי השלבים השונים של כתיבתו. חיכינו וציפינו ללידתו המיוחלת של הספר ובינתיים זכינו למפגש מרגש ומקסים עם רועי גם בחיים האמיתיים שהתקיים, (הו כמה סימבולי), באמצע הרחוב.

כש"באמצע הרחוב", ספרו השני של רועי סלמן, יצא בחודש שעבר, הייתה, אם כן, השמחה בביתנו גדולה עד מאוד!
תגובותיו של המתבגר מרגע שלקח את הספר לידיו (בסדר כרונולוגי):
"אמא, זה ממש אחלה ספר!"
"אמא, אני חושב שממש כדאי לך לקרוא אותו."
"אוף, איזה באסה שהוא נגמר. מקנא בך שעוד לא קראת."
"אמא, תשאלי את רועי מתי כבר יוצא הספר הבא."
שאלתי את רועי וזה יקרה, אבל יקח קצת זמן (קצת אימון בדחיית סיפוקים לנוער, שרגיל לקבל הכל כאן ועכשיו לא יזיק).
אמנון ביקש שאשאל את רועי עוד שאלה ובעקבותיה גם לי עלו כמה משל עצמי והנה הן מובאות כאן לפניכן יחד עם התשובות הכנות והמעניינות של רועי.

אתה יכול לספר קצת על תהליך הבחירה של השם לספר?

התהליך היה ארוך כל כך ומסורבל, והחלפתי הרבה שמות: "השתיקה והרעש", "במקום אחר", "אלינה ואני", "ביחד לבד", ועוד. "באמצע הרחוב" נבחר אחרי שקראתי שוב את הספר והרגשתי שזה השם הכי נכון כי זה למעשה סיפור על אמצע; על הנקודה הזאת שמחייבת אותנו להחליט לאן לפנות ואיזה צד לקחת. באמצע הרחוב נמצא גם מקום המפגש של הגיבורים, והרבה מהסיפור מתרחש בשכונה, באמצע הרחוב. כך שגם מבחינה עלילתית וגם מבחינה סמלית השם התאים.

 

מאור, גיבור הספר, לא פעם מאכזב את עצמו בהתנהגות שלו כלפי המשפחה וגם כלפי האהובה שלו אלינה. נראה שהוא יודע מה הדבר הנכון לעשות בסיטואציות מסוימות ואינו מסוגל לעשות אותו. מצד אחד זה הופך אותו למאוד אנושי ומצד שני יש רגעים שזה יוצר תחושת תסכול. איך זה הרגיש לכתוב את החלקים האלה בסיפור?

אני ממש נכנס לתוך הדמויות כשאני כותב, וכיוון שהסיפורים מבוססים ברובם על החיים שלי, אז לפעמים אני חווה את הכתיבה בצורה לא קלה, כי זה מזכיר לי דברים מהעבר. כמו שהולכים לפסיכולוג ונזכרים ברגעים מהעבר ומתחרטים על איך שהתנהגנו. זה לא קל, אבל זה גם משחרר.

מאור אכן לא עושה את הדבר הנכון, ויכולתי לנתב אותו כך שהוא יעשה את מה שראוי וכדאי לעשות, אבל אז הספר היה הופך להיות עם מסר חינוכי. מה גם שחשוב לי להעביר את הדמות כמו שהיא באמת, עם דפוסי האופי וההתנהגות הספציפיים שלה. לדמות אחרת היה מתאים לנהוג בצורה שונה ואז גם הספר היה שונה. מאור פועל כפי שמתאים לו לפעול, ואני הבנתי שככה צריך להיות, גם אם רציתי מאוד שהוא יבחר אחרת. לכן היו קטעים ואפילו פרקים שכתבתי וחשבתי שהם מוצלחים, אבל בקריאה נוספת הם לא היו מתאימים ונכונים לגיבור. כיוון שהיה לי חשוב להישאר נאמן לגיבור עצמו ולאופן שבו הוא יתנהג במצבים מסוימים, זה הכריע את מהלך הכתיבה של הדמות ושל הסיפור.

 

הדמויות בסיפור מתמודדות עם נושא הנאמנות. בני נוער נתקלים בחיי היומיום שלהם, לא אחת, בסיטואציות בהן הם שואלים את עצמם: למי חשוב שאשאר נאמן/נה: לחברים, למשפחה שלי, לאהוב/ה שלי או לעצמי. לכל בחירה יש השלכות שונות ומחירים. אתה זוכר את ההתמודדות שלך עם הנושא הזה כנער?

בוודאי. עברתי מקרה דומה מאוד למקרה של מאור ואלינה. אני הייתי צריך לבחור, והבחירה שלי היתה שגויה. זה הציק לי הרבה שנים, ואני חושב שמהמקום הזה הספר הגיע – מהבחירות שאני עשיתי בתור נער. באופן כללי, בתור נער הייתי צריך לבחור כל הזמן בין לבלות עם החברים לבין המוזיקה, כשהתחלתי לנגן, או בין חברים מסוימים לחברים אחרים, או בין הקשר שלי עם אחי – הוא גדול ממני בשנתיים וחצי – לחברים שלי. בחרתי להתרחק ולהיות עם החברים ולא אתו, והיום אני חושב שאולי פספסתי דברים עם אחי בתור נער.

 

על אף שמאור מוקף בחברים, במשפחה ואפילו באהובה, עדיין יש רגעים בהם הוא מרגיש בודד. האם לדעתך ניתן לומר שתחושת בדידות, היא חלק אינהרנטי מגיל ההתבגרות?

לא חשבתי על נושא הבדידות כשכתבתי את הספר. נכון שזה משהו שכולם מתמודדים אתו, לא רק בגיל הנעורים, וגם אנשים שנמצאים במרכז העניינים. המקום שכן פניתי אליו דרך מאור הוא הבדידות של נערים מתבגרים באי יכולת לבטא את עצמם בגלל שהחברה מצפה מנערים לא להיות רגישים ולהציג חזות קשוחה. זה יוצר הרבה בדידות, כי מאור לא יכול לבטא את הרגישות שלו. הוא "גבר גבר", ונער רגיש זה משהו שלא מקובל מספיק בחברה. הבדידות קיימת אצל כולם, כאמור, ולכן ברגע שבסיפור עולים נושאים שקשורים ליחסים וחברויות אז הבדידות מיד צפה, כי בתוך אינטראקציות בין-אישיות יש תמיד ממד מסוים של בדידות. כשאני חושב על זה, אז גם הגיבור של ספרי הראשון, "כמעט שם", הוא טיפוס בודד, ושם תחושת הבדידות והצורך במישהו ומשהו להיאחז בו כדי להרגיש שייך חזקים מאוד. ב"באמצע הרחוב" זה אחרת, אבל בניגוד לזוהר, גיבור הספר הראשון, שהוא באמת לבד בעולם, מאור מוקף בחברים, במשפחה ובאהובה, ובכל זאת – הבדידות לא פוסחת עליו, כי היא פוגשת אותו במקומות מפתיעים ומאלצת אותו להתמודד עם שדים פנימיים.

 

ושאלה אחרונה לסיום שנתבקשתי לשאול אותך ע"י אמנון: על מה חשבת כשכתבת את הסוף לסיפור?

סוף הסיפור היה ברור לי כיוון שהסיפור לקוח ממצבים שעברתי בחיים. כשכתבתי אותו זה היה כמו בעיטה, והרגשתי את הסוף האמתי, של מה שקרה לי. מבחינה ספרותית היה לי חשוב שהסוף יהיה מציאותי, כי בחיים לא הכול נגמר בטוב. אני לא מתכוון שהסוף שכתבתי הוא רע, אבל הוא סוף פתוח, שמעלה תהיות ולא סוגר את כל הקצוות במין "הפי אנד". כל אחד יכול לדמיין את ההמשך, ואני חושב שזה דבר נכון לסיפור הזה: להשאיר את הקוראים באמצע, ללא הכרעה, כי העיקר פה הוא התהליך שעוברות הדמויות ופחות התוצאה.