נערה בשמלה כחולה

בתאריך ה – 15/6,  בשעה 17:00 כתוב לי ביומן (כן, אני כנראה מאחרונות המוהיקניות,

שעדיין מחזיקות ביומן אמיתי עשוי דפים ושטרם עברו לתזכורות בנייד): "שמלה לטקס סיום של רונה."

יוני הרי ידוע לשמצה כאחד החודשים היותר עמוסים ולחוצים בשנה, כך שלתאם זמן שיתאים

לשתינו לסיבוב שיש לו שעת התחלה, אבל אין לו שעת סיום זה משימה על גבול הבלתי אפשרית.

ובכל זאת אחרי מאמצים לא מבוטלים, בין בחינות הבגרות והחזרות האינסופיות למופע סיום שנה

(וסיום בכלל) של חוג המחול שלה לבין לחץ בעבודה שלי ורשימת to do list , שעל כל V

שמסומן בה נוספות  4 משימות חדשות, עשינו זאת – קבענו ללכת יחד לחפש לה שמלה לטקס

סיום התיכון. אל תתבלבלו, לטקס סיום התיכון לא ל- prom. ה- prom זה סיפור אחר לחלוטין.

יום שני הגיע ואז גם השעה 17:00. השיטוט מתחיל ואני מזכירה לעצמי שהשמלה חייבת להמצא

עוד היום כי אין  זמן אחר. אני גם מזכירה לעצמי להיות סופר סבלנית, לא שיפוטית, לחוות דעה

רק כשהיא מבקשת מפורשות, למצוא את החיובי בכל מה שהיא בוחרת, להמנע מהבעות פנים

בלתי נשלטות (שמביעות את מה שאני באמת חושבת) ושהכי חשוב להפיק מהזמן הנדיר הזה שיש

לנו ביחד את המיטב.

אנחנו נכנסות לחנות הראשונה והיא מתחילה להוריד מהקולבים שמלות, בזו אחר זו, ולערום

את כולן עליי. שנייה לפני שאני קורסת תחת הערמה היא לוקחת אותה ממני ונכנסת לתא המדידה.

כשהיא יוצאת לבושה בראשונה ומסתכלת עליי במבט שואל אני אומרת: "את יפהפיה, השמלה פחות."

רק יצאנו לדרך וכבר טעות ראשונה

לא יכולת להתאפק? היא שאלה אותך מה דעתך? לא סיכמנו שאת נותנת לה קודם להבין מה היא

חושבת ומרגישה בעצמה ולחכות לבקשה ברורה של חוות דעתך? מה יהיה איתך תגידי לי? מה?…

בזמן שאני עסוקה בלנזוף בעצמי היא מספיקה לצאת עם שמלה אחרת. אני מתבוננת בה ומחייכת,

שומרת על שתיקה ועל הבעת פנים ניטרלית, שלא מסגירה את דעתי על השמלה. היא מעיפה מבט

חטוף במראה וחוזרת לתא. אנחנו יוצאות מהחנות ונכנסות לאחרת, הטקס חוזר על עצמו ואני

דואגת לחזק את עצמי בלב מידי פעם על האיפוק ועל הסבלנות. כך ממשיך השיטוט שלנו,

נכנסות לחנות, היא מודדת, אני מחייכת, פוצה את פי רק כשנשמעת בקשה מפורשת, בין חנות

לחנות אני מצליחה אפילו להתעדכן במה שקורה בחייה, השיחה קולחת ואני מתמלאת בנחת.

אפילו טוב מכפי שתכננתי.

ואז לפתע זה מכה בי! מפה לשם השעה נהייתה כבר 19:00 ועדיין אין שמלה. זה ממש מקסים כל

האידיליה-אמא-בת הזאת, אבל מה עם המטרה שלשמה התכנסנו- למצוא לה שמלה לטקס?!

אני מרגישה את הלחץ מטפס במעלה עמוד השדרה ובתגובה את השדר שהועבר לרגליים להגביר קצב.

"אמא מה התחלת לרוץ לי עכשיו? מה נכנסת ללחץ פתאום?"

"לא לחץ, ממש לא בלחץ אני רק רוצה שנספיק לראות עוד שמלות לפני שיתחילו לסגור לנו את החנויות."

"יואו, לא! אין מצב שאני ממשיכה להסתובב איתך ככה."

"איך ככה?"

"שאת לחוצה! את מלחיצה אותי."

"מי לחוצה? מה פתאום מלחיצה בובי. בקצב שלך."

הרגליים ממאנות להשמע לי והנסיון להאט את קצב הצעדים ולהרגע נכשל.

אני מחליטה לעצור עצירה מוחלטת ולוקחת נשימה עמוקה, ידיי מתרוממות להן מעצמן

ועוטפות אותה בחיבוק גדול והדמעות מציפות את העיניים. הבת שלי מסיימת בית ספר תיכון.

ואז כמו בסצינה קיטשית מתוך סרט סוג ד' עולה לי תמונה שלה מהיום הראשון בכיתה א',

שנדמה שהיה לא מזמן או לפחות לא לפני כל כך הרבה זמן. אבל כן, מאז התמונה הזו שחקוקה

בזכרוני חלפו 12 שנים  – ילדות שלמה.

התמונה מתפוגגת לה אט – אט ואת מקומה תופסת ההכרה שהבת שלי כבר לא ילדה.

היא כבר לא תלמידת בית ספר. היא עוד מעט תתגייס ותהיה חיילת.

"אמא די את מכאיבה לי. מה עובר עלייך?"

אני משחררת אותה מהחיבוק שכנראה הפך חונק והמבטים שלנו נפגשים.

"אמא את בוכה? רק תגידי לי שאת לא בוכה עכשיו. זאת רק שמלה מה את עושה מזה כזה עניין?

מקסימום אם לא נמצא היום אני אלך עם נועה בשלישי אחרי הבגרות בספרות."

"זה לא בגלל השמלה ממי. זה לא קשור לשמלה. זה קשור אלייך ולזה שאת כבר כל כך גדולה

ואני פשוט לא מאמינה. אני לא מצליחה להבין איך זה קרה כל כך מהר."

"אההה. כן גם אני לא מאמינה שנגמר בית ספר. זה מוזר. האמת שממש מוזר. מצד אחד אני

שמחה, אבל מצד שני זה גם די עצוב."

"בדיוק!"

"טוב, קחי טישו ותנגבי את עצמך. את לא יכולה להמשיך הסתובב ככה."

אני מנגבת את הדמעות ואנחנו נכנסות לחנות הבאה ברחוב וכנראה שאלוקי השמלות נענה

לתפילותיי כי זה פשוט קרה. היא יצאה מהתא וזה היה ברור לשתינו שהמשימה הושלמה.

השמלה נמצאה.

התבוננתי בה עומדת מולי בשמלה כחולה יפהפיה ואני משוכנעת שברגע הזה ראיתי גם זוג כנפיים.

חייכתי אליה והרגשתי את הלב שלי מתרחב ומתכווץ בו – זמנית ובראש התנגנה לי שורה

מהשיר "מבול" של רונה קינן:

"אם יהיה לנו רגע לעצור בפינת רחוב לחבק ולעזוב כאילו שאפשר בכלל לדעת להרפות …."

עופי לך ילדה אהובה שלי רחוק וגבוה ככל שתרצי ובין מעוף למעוף חזרי לחיבוק חזק ואוהב של אמא.

Photo by Wellington Cunha from Pexels