מתונשמת

את נועה גרינברג הכרתי קודם כל כאמא בסדנת סוף שבוע של אמהות ובנות שהנחיתי. כשנודע לי שהיא כותבת ספר על נערה, שהיא לכאורה ילדה רגילה, אבל הופכת לתנשמת בלילות ידעתי שאני חייבת לקרוא אותו, על אף שפנטזיה מעולם לא היתה מהז'אנרים החביבים עליי.

גם אם מתונשמת נכנס לקטגוריה של ספרי פנטזיה הוא כתוב בצורה ריאליסטית עד כאב. ואכן בחלקים מסויימים בספר הכאב הזה שמלווה את נוגה, גיבורת הסיפור, בתהליך ההתבגרות שלה ובהתמודדויות המלוות אותו, העיר את האמא המגוננת שבי, שמייד רצתה לבוא לעזרתה ולסלק ממנה את כל המכשולים.  החלקים שבהם נועה היא תנשמת היו לי קלים לאין שיעור (אולי כי אני לא אמא תנשמת). במחשבה נוספת הבנתי שזה די דומה למה שקורה במציאות שלנו כהורים. הרצון לגונן על ילדינו, לחסוך מהם כאב, קושי, שברון לב ושאר דברים לא נעימים נמצא שם תמיד לצד הידיעה שזה לא ריאלי ואף לא רצוי. הקריאה בספר הציפה אצלי כאמא את המאבק הפנימי שמתנהל בתוכי עד כמה לעזור לילדיי וכמה לתת להם להתמודד בעצמם וכידוע אין כאן תשובות של שחור ולבן ,אלא אינסוף גוונים של אפור. 

ניכר שנועה גרינברג לא חוששת לכתוב על הצדדים הקשים של הגיל, על חוסר מושלמותם של ההורים ועל מורכבותם של יחסי הורים וילדים. לא נעשה בספר שום ניסיון ליפות את המציאות, לרכך אותה או לחנך אף אחד. מאחר ואני לא קהל היעד של הספר, אני משערת שאצל הקוראים הצעירים תתעורר יותר הזדהות עם הגיבורה ועם חייה מאשר צורך לנער את הוריה.

נוגה, מסתירה את היותה תנשמת בסוד. הסוד הזה מעניק לה, מצד אחד, הרבה כח, אבל מצד שני גורם לה לתחושת בדידות גדולה. בדידות היא חוויה משותפת לבני נוער בעולם כולו ויש האומרים שבתקופתנו עוד הרבה יותר מאשר בעבר. אני מאמינה, ש"מתונשמת", מעבר להיותו מרתק, סוחף וכיף לקריאה, הוא מסוג הספרים שעשויים להקל ולו במעט את חוויתו האישית של הקורא, במקרה הזה, כאמור- הבדידות.

עניין אותי מאוד לשמוע מנועה על כתיבת הספר ועל הקשר בין הכתיבה לאמהות שלה.

והרי לפניכן הראיון שערכתי איתה:

את יכולה לספר מאיפה הגיע הרעיון להפוך את גיבורת הסיפור למתונשמת?

רעיונות ודימויים צצים בראש  – קשה להצביע מאין. החיפוש אחר המקור שלהם מראש נוטה להיות קצת מאולץ ומפנה אותי לפשפוש שכלתני ומעט פסיכולוגיסטי בעברי כילדה מרצה. הייתי ילדה טובה למדי, אחת שמשתדלת מאד לרצות הורים, מורים ואת הסביבה באופן כללי. ציונים לא מספקים ומבטים של אי שביעות רצון ואכזבה הטילו אותי מהר מדי לייסורים ותסכול. פרקתי עול בעיקר בדמיון. במובן הזה נוגה, הגיבורה של "מתונשמת" דומה לי, אבל בשבילה דאגתי למפלט: כשכולם ישנים היא עוף דורס לילי והלילה הוא כר משחקים אפלולי עבורה, לשבור בו את החוקים אליהם היא מחויבות כילדה: לעופף ולטרוף, מה יותר מזה אפשר לבקש? וכך כל המתחים והלחצים של היום – יום משתחררים להם, לפחות באופן זמני, בשעות החשיכה.

 

נוגה היא גם ילדה וגם תנשמת. היא אחת שהן שתיים והשתיים שונות זו מזו. אילו מאפיינים רצית בעצם להעניק לכל אחת מהן?

בהמשך לשאלה הראשונה, אסייג ואומר שהתודעה והנפש של נוגה הילדה הן אותן תודעה ונפש של נוגה התנשמת. גם בהוויית הלילה יש עניינים טורדים, שכן גם לציפורים דינמיקות של יחסי כוחות וגם להן את החובות שלהן בכדי לשרוד. בכל זאת, אין להשוות את המחויבויות של ילדה בת 12 ואת מערכת הנורמות הסבוכה והסותרת, לעיתים, שבה עליה למצוא את מקומה, לנתבע מתנשמת. גם עצם ההוויה הפיזית "המתונשמת" – שיש בה בעיקר התבוננות, מעוף וטרף – משחררת. העניינים מסתבכים עבור נוגה בשעה שעולם היום ועולם הלילה מתערבבים זה בזה: אחיה הקטן ממנה בורח מהבית והיא נאלצת להשתמש בכישוריה כתנשמת כדי לסייע למצוא אותו. אז שתי מערכות החוקים וההתנהלות – זו של היום וזו של הלילה – נמהלות זו בזו, שמץ של מרדנות נדבק בנוגה הילדה ואילו על נוגה התנשמת להכפיף עצמה ליתר שליטה עצמית, לנטרל את היצר החייתי.

 

האם העובדה שדמותה של נוגה היא מפוצלת איפשרה לך יותר חופש בכתיבה?

העובדה שנוגה מפוצלת בהחלט העניקה לי יתרון בכל הנוגע לנקודת המבע שלה כמספרת בגוף ראשון. הואיל ובשעות הלילה היא נחשפת לעולם המבוגרים, כמו גם לחיים ליליים אחרים, היא עדה להתרחשויות שקורות רק בלילה וילדים לרב אינם נחשפים להן. במובן הזה הכפילות של חייה של נוגה מכבידה עליה: היא יכולה לנחש מה העתיד צופן לה כאדם מבוגר ואין בכך פיתוי רב להתבגר. כמו כן, המבוגרים, בייחוד הוריה, נגלים לה בעודה צופה בהם כתנשמת ברגעי חולשתם, והפרספקטיבה הזאת שלה הופכת אותם כבר בעיני הילדה שלה, לשבריריים יותר, קנה רצוץ להישען עליו.

 

לאורך העלילה מתקבלת התחושה שההורים לא באמת מבינים את נוגה ואת אחיה. את חושבת שזה משהו שמאפיין את החוויה של גיל ההתבגרות- להרגיש בלתי מובן על ידי ההורים?

אני חושבת שההורים של נוגה משתדלים מאד להיות נוכחים בחייה ובחיי אחיה הקטן ממנה, גבע. הם להוטים להיות מעורבים ביום יום של ילדיהם והם מאמינים שכך אכן פני הדברים. הצורך לגונן על ילדיהם מציף אותם, עד כדי כך שאפילו גבע בן השמונה מתקשה להכיל את אי השקט של הוריו. כעת בילדים נוצר הצורך לגונן על הוריהם וההיפוך הזה יוצר ביניהם חיץ, ומההורים נמנע בעצם להיות שם עבור ילדיהם כאשר הם כה זקוקים להם. נוגה חסה על הוריה, על עולמם שבוודאי יתערער לחלוטין, אם חס וחלילה ידעו מה קורה לבתם מדי לילה, משום כך שיתופם בחייה הכפולים כלל לא עולה על דעתה.

אני מניחה שפערים תמיד יהיו בין הורים לילדיהם וכך גם אי הבנות. אלו ואלו בלתי נמנעים. הידיעה שלא תמיד אבין את בתי ואת בני כואבת לי וגם קשה לי ההנחה שכפי הנראה יש להניח לאי ההבנה להתקיים בהבנה, כלומר לקבל גם בלי להבין. באופן אישי אני אדם ששב והופך בדברים, מין צורך לרדת לשורשם, אבל על אף הכוונה הטובה הצורך הזה לעיתים מרחיק יותר מאשר מקרב.

ריחוק וזרות  – מהם אני חוששת. אי הבנה מקורה בתקשורת לקויה, אך לפחות קיימת. ריחוק וזרות הם חוסר מגע. כדי שאי הבנות לא יצמחו לריחוק וניכור אני מאד משתדלת  – קשה לי, זה כאמור בניגוד לאופיי – להניח להן להתקיים בשלווה ובנחת.

נוגה שומרת את היותה מתונשמת בסוד מפני הסביבה. הסוד הזה גורם לה, בין היתר, לתחושת בדידות גדולה. מה דעתך על הקשר הזה שבין שמירת סודות לתחושת בדידות בקשר בין הורים לילדים?

השאלה כמה עליי כאמא לדעת מה קורה בחיי ילדיי מטרידה אותי. יש בי רצון עז, מגונן וסקרני, לדעת מה קורה איתם גם בהתנהלות היומיומית בבית הספר, עם חברים, וגם בעולמם הרגשי. אני מחפשת סימנים ומרגישה צורך להיות דרוכה, למקרה שמשהו יטולטל שם אצלם בפנים. מצד שני אני לגמרי מכירה בזכות לסודות. אומנם זה תלוי בסוד עצמו, אבל נדמה לי שסוד הוא לאו דווקא אך ורק דחק ומועקה, הוא עשוי גם לכייל עולם פנימי, ליצור תחושת נפרדות ועצמאות.

הסוד של נוגה יוצר אצלה תחושת שניות: סוד התנשמת הופך אותה לחד פעמית, ייחודית, אבל בה בעת מבודד אותה וגם מטיל עליה מורא תמידית: מה יהיה עליה אם יתגלה? כאן מתווסף ההיבט של יחסי אמון. לנוגה אין את האמון בחוסנם של הוריה להתמודד עם הסוד שלה, לפיכך זהו לא סוד מבחירה.

אני מייחלת לזכות באמון ילדיי אבל בהחלט מוכנה לכך  – אומנם בעצבות מסוימת – שיבכרו עניינים מסוימים להשאיר שלהם בלבד ואולי – אולי ביום מן הימים, כשהסוד יהפוך לצל של עצמו, יחליטו לשתף גם אותי.