shutterstock_156253277

צילום: shutterstock

אנחנו נכנסות לחנות בגדים וסריג מקסים נלכד בזווית העין שלי. אני מורידה אותו מהקולב

ומתבוננת. הוא מושלם: עדין ויפה ומשדר בדיוק רב כל כך את מי שהיא הילדה שלי (ילדת הפנטזיה).

כל כך מתאים ללוק שהייתי רוצה בשבילה. לוק שאומר: אני ילדה מתוחכמת, עם לב רחב וטעם

ייחודי, לא קורבן אופנה, יש לי הומור ועומק ו…

אני נתקלת במבטה המיואש שאומר: אימא-יש-לך-טעם-של-זקנה-את כל-כך-לא בעניינים!

אני מנסה לשכנע אותה רק למדוד ונתקלת בהתנגדות נחרצת. המוכרת (פרֵחה מצויה) למרבה הפלא

נרתמת לעזרתי: “זה סריג הורס!!!” היא קובעת בטון שהורס לי את כל החשק מהסריג וגורם לי

לחשוב שאולי טעיתי לגביו. טעיתי בגדול!! הרי לא יתכן שלי ולפרחה טעם משותף!!!

אני כבר מסיטה את עיניי ותרה אחר פריט אחר שיגדיר בצורה טובה יותר את מה שרציתי, ואז

אני שומעת את בתי היקרה אומרת בקול חלוש: “טוב, נו, אני אמדוד”… לפרחה היא מקשיבה, אני

רוטנת בלבי. אבל כל המרמור והתסכול נעלמים ברגע שהיא יוצאת מתא המדידה לבושה בסריג

המושלם הזה, ועכשיו אני יודעת: לא טעיתי!!! אני צריכה לסמוך יותר על האינטואיציות האמהיות

שלי – מזכירה לעצמי. הפרחה סתם בלבלה אותי, היא בסך הכול רוצה למכור, היא לא באמת חושבת

שהוא הורס. עכשיו רק נותר לשכנע את הבת שזה הסריג שהיא חייבת בארון: שהחורף ייראה

פשוט אחרת איתו, שהוא מדגיש את יופייה החיצוני ומוציא החוצה את היופי הפנימי שלה,

ולא נורא שהוא עולה 250 ₪, זה פריט על-אופנתי (מידה XS – יחזיק גג עוד עונה, על מי

אני עובדת?!), שהיא תודה לי על זה שהתעקשתי שתקנה אותו בכל פעם שתלבש אותו ותיהנה

מרכותו המחממת והמהממת, שאני אקנה לה בתמורה כל בגד אחר שתרצה אם רק תסכים (אני עוד

אצטער על השוחד הזה)… בעודי משננת את כל הטיעונים ומנסה להיראות כאילו לא ממש מזיז

לי אם נקנה אותו או לא (כי אם תדע כמה מזיז לי זה קרב אבוד מראש), היא בוחנת את עצמה

במראה ואומרת בטון אדיש: “ממש לא משהו” וצועדת לכיוון תא ההלבשה. אני מנסה לבלום את

הצעקה שכמעט נפלטת, ומורחת על פניי חיוך אימהי אוהב (אני באמת אוהבת אותה ועוד יותר

עם הסריג). “מה לא משהו?!” אני אומרת, “את באמת לא רואה כמה שאת מדהימה?!”, “אימא!

מה נדבקת לסריג הזה?! יש דברים הרבה יותר יפים פה.” ואז אני מתחילה לשלוף את הטיעונים

ששיננתי קודם והיא מביטה בי במבט של: אימא-את-חופרת-עשית-לי-בור-בקוטר-ק”מ-בראש-

מצדי-תקני-את-הסריג-ה…-רק-תפסיקי לחפור!

איזו ילדה!!! פשוט מלאך!!! ידעתי שהיא תרצה אותו בסוף. היא מבינה עניין הבת שלי.

יש לה טעם משובח וייחודי היא לא אחת מאותן נערות שנראות אותו דבר ומדברות אותו דבר…

“אימא, אז יאללה קונים אותו והולכים ל Forever 21 שאני אוכל לקנות בגדים שאני גם אלבש?”,

“כן” אני עונה בעליצות בלתי מובנת. וכך אנו יוצאות מהחנות עם שקית שבתוכה ארוז הסריג

הנחשק ויחד איתו ארוזה התדמית של ילדת הפנטזיה שלי, תחושת סיפוק גדולה ממלאת אותי כשאני

אוחזת בידה האמיתית.

לא נורא – אני מנחמת את עצמי – זה פריט שיהיה יפה גם עוד 30 שנה, וגם אם היא לא תלבש אותו

אולי הבת שלה כן… אני מביטה בה, לבי מתמלא ואני מהדקת את ידה בידי ואז אנחנו מגיעות ל

Forever 21 והיא משתחררת מאחיזתי בבת אחת. “וואווו אמא! תראי איזה בגדים הורסים יש פה!”

זה יעבור לה, אני אומרת לעצמי, היא בגיל שכל כך חשוב לה להגדיר את הזהות שלה בניגוד לאמא

שלה ולהיות כמו כולם… אני מהדקת את ידי על ידית השקית ומנסה להחזיר לעצמי את תחושת

הסיפוק שהייתה שם רק לפני דקה, מתקרבת אליה: “וואוו באמת הורסת החולצה הזאת”. אני פשוט הרוסה…